רפסודיה בירוק- סיפור מוסיקאלי

החיים מזמנים לך כל הזמן מורים, אבל אם למדתי משהו בחיים, הוא שלמורים הטובים ביותר לא צריך לשלם. אולי זה סתם דיסוננס שאני נאחז בו מתוך קמצנות, אולי האזניים שלי נסגרות שמדובר על להוציא כסף, אולי לאלו ששלמתי נתתי אחר כך שירות וקיזזתי הכל עם ריבית אבל וואללה זו התובנה שלי, או אחת מהם ואם תרצו, קבלו אותה בלי להוסיף לי שום אגורה לחשבון.

אחד המורים האלו שפקחו את עיני הוא שכן שלי, טל בן אור. טל לימד אותי שאין דבר שאי אפשר להשיג. זה היה שקנינו יחד מסור מוטורי מ"סופרי" וטל, על אף שלא היה לו שום מושג מה זה מסור ומה זה מוטורי הוריד חצי יער. וגם שהשרשרת עפה והמנוע קרטע, טל לא התבייש והתקשר לקבל הוראות.

היה לנו מנהג לעשות הפסקה ולהכין קפה ביער ומי שלא טעם קפה ביום איסוף גזם, כאילו שלא טעם קפה מימיו. הוא הסביר לי שאם פוקחים את העיניים, רואים אוצרות. "הנה פה למשל, מאחורי הברוש, תראה כמה עצים נפלו מהגשם-גן עדן!". אני שקלטתי שיש כאן הזדמנות לחסוך כמה מאות שקלים מטיפולים, שיתפתי אותו על הפחדים שלי כאומן במה, על הפחד הגדול לא להיות נאהב ולחוש באפסותי. טל הקשיב ולא ענה, הוא הבין שהפעם צריך להוסיף כלונסאות יציבות לתשובה.

רק בדרך חזרה עם הטנדר של סחראי, הוא פתאום דיבר, "אני רוצה לספר לך סיפור":

"ג'ורג' גרשווין היה אומן מחונן שהסכים להופיע רק בקהל של לא יותר מ30 איש. את הפרנסה שלו הוא מצא במאורות ג'אז בניו יורק יושב עם הפסנתר שלו וכמה נגנים בודדים. היה לו מאד נוח לנגן על הפסנתר משום החייץ בינו לבין הקהל. מאחורי הפסנתר הוא יכל להסתתר, לכופף את ראשו ולהיות עם המוסיקה שלו מבלי לחוש שום מחויבות לריצוי הקהל. כך הוא נהג לעשות וכך היה טוב לו. השכר שהרוויח הספיק לדירת חדר וחצי בברוקלין, דפי תווים ומשקה מחוץ לשעות העבודה. יום אחד, או יותר נכון ערב אחד הגיע למקום פול וויטמן. מי זה פול וויטמן אתה שואל?!. פול וויטמן היה שם דבר בסצנת הג'אז של אז. וכשפול וויטמן שמע את הבחור המסתתר, הוא הבין שיש לו כאן לקרדה שאם רק ישימו אותה על המחבת הנכונה, יהיה אפשר להגיש אותה למלכה ביום הולדתה, אתה יודע מה תמחק 'הולדתה' ותוסיף 'חתונתה'. בסוף ההופעה ניגש וויטמן הידוען לגרשווין הנגן, והציע לו לכתוב ולהופיע עם הביג בנד, וכשאני אומר ביג אני מתכוון לביגסט. שגרשווין שמע שרק בתזמורת יש יותר מ30 איש הוא שיער שבקהל יהיו לפחות 31. הוא אמר בנימוס לא תודה, סיים את מכסת המשקאות לנגנים, לבש המעיל חבש הכובע ויצא לרחוב. אבל וויטמן הידוען, לא ויתר וכבר בבוקר חיכה לו בכניסה לבניין עם מסע שכנועים. 'מה זה משנה קהל של 30 או קהל של אלפים-הופעה זו הופעה. האמת שבאנגלית ניו יורקית זה נשמע יותר טוב -show is a show''. אבל גרשווין הנגן ,וכאן אני מפסיק עם ההסברים מי זה מי, ביקש ממנו להתחפף, יענו, 'get the hell out of here' . לסופו של עניין וויטמן ממש לא וויתר, גם כי הבין שיש פה הזדמנות מוסיקאלית לא רגילה וגם, ממה שאפשר להבין משם משפחתו, שיש כאן עוד הזדמנויות חוץ ממוסיקה. הוא דפק לו על החלון, הזמין לו וויסקי משובח, הכיר לו כמה שאפות עם כובע נוצה ובעיקר הצליח איך שהוא לשכנע אותו שאין ממה לפחד. וככה אחרי כמה שבועות, מתי שהוא בשנות העשרים של המאה הקודמת, נכתבה יצירה בשם רפסודיה בכחול -rhapsody in blue. אלא שהדיל היה לא רק לכתוב אלא גם להופיע יחד עם הביגסט בנד וזה היה החלק הקשה. חודש לפני המופע גרשווין בקושי והצליח להירדם ורק המחשבה שבקהל יהיו יותר מ30 איש וכנראה שיותר מ300, העלתה את המניות של ג'וני ווקר. הערב הגדול הגיע, חליפת טוקסידו לבנה נתפרה במיוחד לגרשווין לצורך האירוע, לאולם נכנסו כל מבקרי המוסיקה הקונצ'רטואית של החוף המזרחי עם הזמנה לקונצ'רטו בפסנתר, הנגנים נתנו כיוון אחרון, האורות באולם נכבו, הפרוז'קטורים הציפו את הבמה ואיך אומרים אצלנו-'the show started'. למחרת היו כתוב בעיתונים "חרפה, זוועה, מוסיקה עממית בלבוש טוקסידו, דיסרספקטפול, דיסקסטין ועוד הרבה מילים באנגלית עם dis. כשוויטמן ניגש אל דירתו של גרשווין, לראות מה מצבו אחרי הביקורות הדיסטופיות הוא גילה בית ריק והרבה ג'וני ווקרים ריקים על המדף. אבל וויטמן כמו וויטמן לא ויתר ולאחר שנתיים של חיפושים, הוצאות על בלשים ותחושות בטן, הוא מצא את גרשווין בלונדון פחות חצי גוף כפול פעמיים כבד. ווויסמן כמו וויסמן הצליח איך שהוא לשכנע אותו להופיע עוד פעם 'only one show and that's it'.

בניגוד לפעם הראשונה, הפעם ויטמן סידר לגרשוין הופעה עם קהל חובב ג'אז.

בניגוד לפעם הראשונה, הפעם, בסוף ההופעה, היה זה הרגע היחיד בהסטוריה של התרבות שזמן מחיאות הכפיים היה ארוך יותר מהמופע. וכשאני אומר מחיאות כפיים, אני מתכוון לכל החבילה- עמידה על הרגליים, קריאות בראוו, שריקות והקטע הזה שכולם מוחאים כפיים באותו תיזמון. וכך נרשמה בדפי ההסטוריה של התרבות אחת היצירות העל זמניות ואחד היוצרים העל זמניים.

אחרי שטל סיים את הסיפור שתקתי למרות שעכשיו הגיע תורי לדבר. את שאר הנסיעה העברנו בשתיקה. אחרי שהורדנו את העצים, נכנסתי בריצה הביתה ושמעתי את היצירה ביוטיוב אולי שלושים פעם ברצף.

שבוע אחרי זה טל דפק את המסור ואני שילמתי על התיקון, אבל זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה של התרבות שהוצאתי כסף על משהו והרגשתי שהרווחתי מיליונים.